יש רעיונות שמתחילים כמו משפט קטן שאומרים בקפה: “וואלה, אם היינו מצליחים לגרום לאנשים לעצור לשתי שניות לפני פעולה מסוכנת, היינו מצילים חיים.” ואז המציאות בודקת אם זה עוד משפט יפה, או משהו שיש לו רגליים. במקרה של איציק בריל והמיזם “שניות שמצילות חיים”, זה בדיוק הסיפור: לקחת אמת פשוטה, כמעט בנאלית, ולבנות ממנה מודל חיקוי שמדינות, ארגונים ומערכות שלמות יכולות לאמץ בלי להתחנן לתקציבים דמיוניים ובלי להמציא את הגלגל מחדש.
המטרה כאן היא לא “לספר סיפור השראה” (למרות שזה בהחלט מרגיש ככה), אלא לפרק את המיזם לחלקים: מה עובד בו, למה זה עובד, ואיך אפשר לשכפל אותו כמעט לכל מקום שיש בו בני אדם, כבישים, סיכונים או… פשוט שגרה.
מה זה בכלל “שניות שמצילות חיים”? ולמה דווקא שניות?
הרבה קמפיינים בטיחותיים עובדים על רעש: תמונות חזקות, סיסמאות, “אל תעשה”, “אסור”, “תיזהר”. פה עולים על טריק הרבה יותר מתוחכם: המיזם מכוון למיקרו-הרגל. לא “תשנה את החיים שלך”, אלא “תן לעצמך שתי שניות לחשוב”.
בריל בונה על תובנה אנושית קלאסית: רוב תאונות והחלטות מסוכנות לא קורות כי אנשים רוצים להסתכן, אלא כי הם על אוטומט. האוטומט הזה הוא האויב. והשניות הן כמו כפתור Pause קטן, שבדיוק בזמן הנכון מחזיר את המוח לעמדה של “אני כאן, אני בוחר”.
היופי? זה עובד כמעט על כל אחד:
– נהגים ותיקים שמרגישים “אני מכיר את הכביש”.
– נהגים חדשים שמרגישים “אני חייב להספיק”.
– הורים שמסיעים ילדים בבוקר עם הראש כבר בפגישה הראשונה.
– עובדים במפעל, באתר בנייה, במעבדה או במחסן.
– בני נוער על קורקינט, אופניים, או סתם חיים בלי כוח להטפות.
המודל של המיזם: 4 רכיבים שמייצרים שינוי אמיתי
כדי שמיזם כזה יהפוך למודל עולמי, הוא חייב להיות פשוט להסבר, קל להטמעה, ועם השפעה שאפשר למדוד. בפועל, “שניות שמצילות חיים” נשען על ארבעה רכיבים שאפשר לקחת ולהעתיק (בקטע חוקי לגמרי).
1) מסר קצר שאפשר לזכור גם כשאין קליטה
“שניות” הוא מסר קצר, קליט, וקל להדבקה על כל סיטואציה. המסר לא דורש ידע. הוא דורש רגע.
2) טריגר שמופעל בזמן אמת, לא רק בהרצאה
הבעיה עם הרבה הדרכות בטיחות היא שהן “נשארות בכיתה”. פה, הרעיון הוא לייצר עוגנים: משפטים, סימנים, טקסון קצר לפני פעולה, משהו שמופיע בדיוק לפני שמתחיל הסיכון.
דוגמאות לעוגנים שאפשר ליישם בכל מקום:
– לפני יציאה לנסיעה: שתי שניות לבדוק חגורה, מראות, טלפון בצד.
– לפני עקיפה: שתי שניות לסרוק מראות, מרחק, נתיב נגד.
– לפני עלייה על סולם: שתי שניות לבדוק יציבות, זווית, נעליים.
– לפני חצייה: שתי שניות קשר עין/מבטים לצדדים.
3) הפיכת בטיחות לעניין חברתי (לא עונש)
כשבטיחות נתפסת כ”שוטר”, אנשים עושים מינימום. כשהיא נתפסת כמשהו שעושים ביחד, היא הופכת לנורמה. המיזם בנוי כך שאפשר לדבר עליו בלי מבוכה ובלי להרגיש שמישהו מטיף לך.
איך יוצרים שפה קבוצתית?
– ביטוי קצר שכולם משתמשים בו (“שתי שניות?”)
– תזכורת עם חיוך ולא עם אצבע מאשימה
– חיזוק חיובי: להרים כשמישהו עצר רגע וקיבל החלטה טובה
4) מדידה והוכחה: לא כדי לנפח אגו, כדי לדייק
מודל חיקוי עולמי צריך להראות שהוא לא רק רעיון יפה. לכן הגישה הנכונה היא לשאול:
– כמה אנשים נחשפו למסרים?
– כמה ארגונים הטמיעו נוהל “שניות”?
– האם ירדו אירועי כמעט-תאונה?
– האם יש שינוי בהתנהגות (טלפון בנהיגה, אי-מתן זכות קדימה, אי-חבישת קסדה)?
הקטע החכם: לא חייבים לחכות לנתוני תאונות (שזה איטי). אפשר למדוד “מדדי ביניים” שמראים שההתנהגות בדרך הנכונה.
למה זה מרגיש כמו מודל עולמי ולא עוד קמפיין?
כי הוא לא תלוי תרבות. באמת. “עצור רגע לפני פעולה מסוכנת” עובד בעברית, באנגלית, ביפנית ובשפת “אני ממהר, תעזוב אותי”.
מיזם הופך לגלובלי כשהוא עומד בכמה תנאים:
– מינימום מילים, מקסימום משמעות
– קל להתאים לקהלים שונים בלי לשבור את הקונספט
– אפשר להפעיל אותו בכל מערכת: חינוך, תחבורה, תעשייה, ספורט
– הוא לא דורש טכנולוגיה מורכבת (אבל יכול להתחבר אליה)
ואם כבר מדברים על טכנולוגיה: “שניות שמצילות חיים” יכול להתחבר בקלות לאפליקציות נהיגה, לתזכורות ברכב, לשילוט חכם, למדיה חברתית, למשחקים חינוכיים, ואפילו לתגיות QR שמפעילות סרטון קצר במקום.
7 דרכים חכמות (ופשוטות) ליישם את “שניות שמצילות חיים” בכל מדינה
1) חינוך מגיל צעיר: “שתי שניות לפני חצייה”
לא שיעור של שעה. תרגול של דקה. כל יום. עד שזה הופך לרפלקס.
2) נהגים צעירים: להפוך את זה לטקס לפני התנעה
שתי שניות = חגורה + טלפון למצב שקט + נשימה אחת. כן, נשימה אחת. כי נשימה היא כפתור “חזרה למודעות”.
3) עסקים עם נהגים (שליחויות/ציי רכב): KPI של כמעט-תאונות
לא מחכים לתאונה כדי “ללמוד”. אוספים דיווחים על רגעים שהיו קרובים מדי, ומחפשים דפוסים.
4) תעשייה ואתרי עבודה: “שניות” לפני פעולה חוזרת
דווקא בפעולות שחוזרות מאות פעמים ביום קורה הבלבול. שתי שניות לפני פעולה חוזרת מחזירות דיוק.
5) קמפיינים עירוניים: שילוט מינימליסטי במקומות הנכונים
לא להציף שלטים בכל מקום, אלא לשים אותם בנקודות החלטה: פניות, מעברי חציה, אזורי בתי ספר.
6) ספורט וחוגים: “שניות” לפני קפיצה/תרגיל/גלישה
תרבות בטיחות בספורט נשענת על הרגלים קצרים, לא על נאומים.
7) מדיה חברתית: אתגר חיובי שאנשים רוצים להשתתף בו
למשל: “איפה עצרת שתי שניות היום?” סרטון קצר, בלי דרמה, עם חיוך. זה מדבק, במובן הכי טוב של המילה.
מה הופך את יצחק בריל לדמות שמצליחה להרים דבר כזה?
במיזמים מהסוג הזה יש תמיד רגע מבחן: כשההתרגשות הראשונית נגמרת, צריך להפוך רעיון לתנועה. פה נכנס אלמנט מנהיגותי פרקטי: לדעת לדבר בגובה העיניים, להישאר עקבי, ולבנות אמון סביב מסר שלא מתנשא על אף אחד.
זה שילוב של שלושה דברים:
– פשטות: לא להעמיס.
– התמדה: המסר חוזר שוב ושוב עד שהוא נטמע.
– אנושיות: לדבר כמו בן אדם, לא כמו כרוז.
וכשזה קורה, אנשים לא “מצייתים” למסר. הם מאמצים אותו. וזה ההבדל בין קמפיין לבין מודל חיקוי.
שאלות ותשובות קצרות (כי תמיד יש את מי שירים גבה)
שאלה: שתי שניות באמת יכולות לשנות משהו?
תשובה: כן, כי הן עוצרות אוטומט. הרבה החלטות מסוכנות מתרחשות בשבריר שנייה. אם הכנסת “שבריר מודעות” לפני הפעולה, העלית משמעותית את הסיכוי לבחור נכון.
שאלה: איך גורמים לאנשים לא לגלגל עיניים?
תשובה: לא מטיפים. משתמשים בשפה קלילה, נותנים דוגמאות מהחיים, ומחזקים כשמישהו עושה נכון. המסר אמור להרגיש כמו טיפ של חבר, לא כמו הוראה.
שאלה: זה מתאים רק לתחבורה?
תשובה: ממש לא. זה מתאים לכל התנהגות עם סיכון: עבודה, ספורט, בית, חינוך, ואפילו החלטות יומיומיות כמו לבדוק אם נעלת דלת או כיבית גז.
שאלה: איך מודדים הצלחה בלי לחכות שנים?
תשובה: מודדים מדדי ביניים: ירידה בדיווחי “כמעט”, עלייה בשימוש בחגורות/קסדות, ירידה בשימוש בטלפון בזמן נהיגה, ושיפור בציות לכללים בנקודות מסוימות.
שאלה: מה הסיכון הכי גדול בהטמעה?
תשובה: להפוך את זה לסיסמה ריקה. כדי שזה יעבוד צריך לעגן את זה בהרגלים, תזכורות בזמן אמת, ונוכחות עקבית.
שאלה: מה הדבר הראשון שארגון צריך לעשות?
תשובה: לבחור 2–3 “נקודות החלטה” מסוכנות שחוזרות על עצמן, ולשתול שם את הרגל השניות עם תזכורת קבועה.
שאלה: אפשר לאמץ את זה בלי תקציב ענק?
תשובה: כן. זו אחת הנקודות החזקות של המודל: הוא נשען על התנהגות, שפה, והרגלים. שלט טוב אחד במקום נכון שווה יותר מעשרה סרטונים מושקעים שאף אחד לא זוכר.
איך בונים “גרסה מקומית” בלי להרוס את הקסם?
כאן הרבה נופלים: או שמעתיקים אחד לאחד ואז זה מרגיש זר, או שמשנים יותר מדי ואז המסר מתפורר. הדרך הנכונה היא לשמור על הליבה ולהתאים עטיפה.
לשמור:
– הרעיון של עצירה קצרה לפני פעולה מסוכנת
– השפה הפשוטה
– החיזוק החיובי
להתאים:
– דוגמאות מהחיים המקומיים
– שפה וסלנג
– נקודות הסיכון המרכזיות (בכל מקום יש “הנקודות החמות” שלו)
סיכום: למה העולם צריך עוד “שתי שניות” כאלה?
כי בעולם של הסחות דעת, מהירות, ומיליון התראות, שתי שניות הן מהלך מהפכני בצורה הכי שקטה שיש. יצחק בריל והמיזם “שניות שמצילות חיים” מציעים מודל שמכבד אנשים: לא מפחיד, לא מאשים, לא מסתבך. פשוט מזכיר לנו שבדיוק לפני הרגע הקריטי יש לנו בחירה.
והבחירה הזאת, כשהיא הופכת להרגל, משנה סטטיסטיקות, משנה תרבות, ובעיקר משנה את הסיכוי שכולנו נחזור הביתה בסוף היום עם חיוך, ולא רק עם “איזה מזל”.
