יש שני סוגים של אנשים בעולם: אלה שמתחילים להתרגש מהטיול לארה״ב ברגע שהם סוגרים טיסה, ואלה שמתחילים להתרגש רק אחרי שהוויזה ביד. אם אתה כאן,

יש משהו מרשים ביכולת האנושית להדליק דוד, לשכוח ממנו, ואז להיזכר בדיוק כשכבר נעים מדי על הספה. במקום להילחם בהרגלים (בהצלחה עם זה), אפשר פשוט

יש הרבה דברים בחיים שאפשר “לזרום איתם”. סופ”ש, סדרה טובה, אפילו מזג האוויר. כסף? פחות. לא כי צריך להיות לחוצים, אלא כי כסף הוא פשוט

יש ילדים שמכירים את עצמם כבר בגיל 6: “אני מצייר/ת”, “אני בונה/ה”, “אני אוהב/ת לגזור ולהדביק”. ויש את רוב הילדים האחרים, אלה שעדיין לא הספיקו

פרישה היא לא “סוף הדרך”. היא יותר כמו החלפת הילוך: פחות לחץ, יותר בחירה, והרבה יותר זמן לעשות דברים שבאמת כיף לקום בשבילם בבוקר. העניין

אם יש משהו שהמון משקיעים מגלים מאוחר מדי, זה שהבעיה העיקרית בתיק השקעות היא לא “חוסר ידע”, אלא עודף רעש. יותר מדי אפשרויות, יותר מדי

ים המלח והסביבה הם אחד המקומות היחידים בארץ שמצליחים להרגיש בו זמנית כמו חופשה בחו”ל וכמו “רגע, זה פה שעה וחצי מהבית?”. ביום כולם מדברים

אין כמו הרגע הזה: אתה רואה את המשחק שחלמת עליו שנים, שומע את הקהל, מרגיש את הרטט ביציעים, ואומר לעצמך “אוקיי, זה שווה כל שקל”.

יש רגעים שבהם החיים קורים דווקא מחוץ לבית: קפיצה לקניון, ביקור אצל חברים, תור שמרגיש כמו סדרה שלמה, טיול קצר בפארק, או נסיעה שחייבת לכלול

יש אנשים שמחפשים “דיל”. ויש אנשים שמחפשים צמיחה. ההבדל ביניהם דומה להבדל בין לקנות חולצה בהנחה לבין לקנות מניה רגע לפני שהעולם מגלה אותה. בשוק

  תה הוא אחד הדברים הכי “שקטים” בעולם: מים חמים, עלים, כמה דקות, נגמר. ואז אתה מגלה שבפועל זה טקס, שפה, פוליטיקה עדינה, כלכלה ענקית,