מאחורי כל שיטה פורצת דרך, מאחורי כל פילוסופיה שמשנה חיים, מסתתר כמעט תמיד סיפור אנושי. לא תיאוריה אקדמית שנולדה במעבדה, אלא כור היתוך של משבר אישי, רגע של שפל עמוק, ונקודת מפנה אחת, קטנה ובלתי צפויה, שמשנה את מסלול החיים לנצח. שיטת "רפואת על", המוכרת כיום כגישה מבוססת-נתונים לריפוי עצמי, עם אלפי בוגרים ושיעורי הצלחה מרשימים, לא נולדה באולם הרצאות. היא נולדה מהגרד הבלתי פוסק, מהבושה ומהפחד של צעיר ישראלי אחד, דן לוסטיג, שמצא את עצמו הרחק מהבית, מתמודד עם אבחנה רפואית שהכתה בו כברק ביום בהיר. זהו הסיפור שמאחורי הקלעים, הסיפור על האופן שבו מחלת עור אוטואימונית קשה הפכה למפה המדויקת אל סודות הריפוי של הגוף והנפש.
חלק ראשון: החופש והסערה הפתאומית
השנה היא 2008. דן לוסטיג, כמו ישראלים רבים אחרי צבא, נמצא ב"טיול הגדול" של אחרי צבא בדרום אמריקה. התפאורה היא חלום שמתגשם: נופים עוצרי נשימה, תרבויות חדשות, תחושת חופש אינסופית והרפתקה בכל פינה. הגוף צעיר, הנפש פתוחה, והעתיד נראה מבטיח ונטול דאגות. זהו הרקע האידילי שמתוכו צמחה הסערה.
זה התחיל בקטן, כמעט באופן בלתי מורגש. כתם אדמדם ומוזר על העור במרפק ימין. אולי עקיצה, אולי תגובה אלרגית למשהו. קל היה להתעלם. אבל אז הופיע עוד אחד, ועוד אחד. תוך זמן קצר, הכתמים הקטנים התאחדו לנגעים גדולים, אדומים, קשקשיים ומגרדים. הפריחה התפשטה במהירות מדאיגה, מכסה חלקים הולכים וגדלים של גופו. הגרד היה בלתי נסבל, אבל המצוקה הנפשית הייתה קשה פי כמה.
דמיינו את החוויה: להיות צעיר בן עשרים וקצת, בשיא תחושת החיוניות, ולפתע לחוש כאילו הגוף שלך, העור שעוטף אותך, בוגד בך. כל מבט במראה הפך לתזכורת כואבת. לבישת חולצה קצרה הפכה למקור לחרדה. המחשבות החלו לרוץ: מה זה הדבר הזה? האם זה מדבק? איך אוכל להמשיך לטייל כך? איך אוכל לחזור הביתה כך? תחושת החופש התחלפה בתחושת כליאה בתוך עורו שלו. הבושה והרצון להסתתר הפכו לצל קבוע שליווה אותו. הוא היה אלפי קילומטרים מהבית, מהמשפחה, מהביטחון המוכר, מתמודד לבדו עם משהו מפחיד ולא ידוע שהשתלט על גופו ועל מחשבותיו.
חלק שני: משקלה של אבחנה
ההחלטה לגשת לרופא הייתה כרוכה בתקווה וחרדה בו-זמנית. אחרי שמספר רופאים שונים הגדירו את הבעיה כזיהום חיידקי ורשו אנטיביוטיקה שלא עבדה, או זיהום ויראלי מדבק (גם טיפול לא עזר), הוא המשיך לנסות למצוא פתרון לבעייה המטרידה, הוא מצא מרפאה מקומית בבית חולים, ולאחר המתנה מורטת עצבים, נכנס לחדר הרופאה. היא הביטה בנגעים, בחנה אותם, לקחה דגימת ביופסיה, שבוע לאחר מכן- הגיעו התוצאאות- היא הגיעה לאבחנה מהירה וחד-משמעית. ואז היא אמרה את המילים שהיו אמורות להביא סדר, אך במקום היו יכולות להכניס אותו לייאוש עמוק עוד יותר.
"יש לך פסוריאזיס," היא אמרה, "זו מחלה אוטואימונית".
עבור לוסטיג הצעיר, המילים הללו נחתו עליו כפטיש. "אוטואימונית" – הוא הבין מיד את המשמעות המפלצתית. המערכת החיסונית שלי, זו שאמורה להגן עליי, תוקפת אותי. הגוף שלי נמצא במלחמה עם עצמו. יחד עם האבחנה הגיעה גם ההבנה, המפורשת או המרומזת, שמדובר במחלה כרונית. אין לה "תרופה", רק "טיפולים" ו"ניהול". העתיד נצבע באותו רגע בצבעים קודרים: חיים שלמים של התמודדות, של משחות, של התפרצויות והפוגות, של הסתרה ובושה. זו הייתה תחושה של גזר דין.
הרופאה רשמה לו משחה סטרואידית. שפופרת קטנה של קרם, שהרגישה באותו רגע כמו סמל לחיים שלמים של תלות. הוא אחז בה ביד רועדת, תחושת התבוסה מציפה אותו. הוא היה בנקודת השפל הנמוכה ביותר שלו, משוכנע שזהו סיפור חייו החדש, סיפור של אדם צעיר עם מחלה של "זקנים", תקוע במלחמה פנימית שלעולם לא יוכל לנצח בה.
חלק שלישי: שתי השאלות ששינו הכול
כשהוא כבר עמד לצאת מהחדר, מובס ושבור, עלתה בו שאלה אחת, אחרונה, שנבעה מהפחד העמוק ביותר שלו, הפחד מהבידוד החברתי. הוא הסתובב בחזרה אל הרופאה ושאל בקול חלש: "תגידי, זה מדבק?".
הרופאה הביטה בו, אולי בחמלה על הצעיר המבוהל שמולה, וענתה באופן מיידי, כמעט כבדרך אגב, בתשובה ששינתה הכול: "לא, מה פתאום. זה לא מדבק בכלל".
באותו רגע, משהו השתנה. לוסטיג מתאר את החוויה הזו לא כקבלת מידע, אלא כהקלה פיזיולוגית מוחשית. כאילו סכר עצום של פחד ומתח, שהחזיק בתוכו את הבושה ואת האימה מהדחייה החברתית, פשוט נפרץ. משקל של טון ירד מכתפיו. הנשימה שלו נפתחה. תחושת ההקלה הייתה כל כך עזה, שהיא שטפה ממנו את כל הייאוש. הוא הרגיש קל.
בתוך מצב התודעה החדש הזה של הקלה ושחרור, הוא שאל שאלה נוספת, הפעם על המשחה: "וזה… זה יעזור?". הרופאה, בביטחון מלא ובחיוך מרגיע, הגישה לו את המרשם ואמרה: "כן, בוודאי. קח את זה וזה יפתור לך את הבעיה".
אלו היו שתי התשובות, שני המשפטים, שיצרו סופה מושלמת בתוך תודעתו. המשפט הראשון הסיר את המחסום הרגשי האדיר של הפחד והבושה. המשפט השני, שנאמר בביטחון כה רב ונפל על קרקע פורייה של תודעה משוחררת, נטע בו אמונה מוחלטת, וודאות של 100%, שהפתרון נמצא בידיו ושהריפוי קרוב.
הוא יצא מהמרפאה אדם אחר לחלוטין מזה שנכנס אליה. לא בגלל המשחה שהייתה בכיסו, אלא בגלל השינוי המוחלט במצבו הפנימי. הוא עבר, תוך דקות, ממצב שיא של "עומס עצבי" – פחד קיומי, בושה, חוסר אונים וסטרס – למצב של הקלה עמוקה, אמונה שלמה ותקווה. הוא האמין בכל ליבו שהבעיה נפתרה.
חלק רביעי: הריפוי והשאלה הגדולה
בשבועיים שלאחר מכן, קרה ה"נס". הוא השתמש במשחה, אך הטיפול האמיתי התרחש בפנים. הוא היה רגוע, אופטימי, משושרר מהפחד שאחז בו. והגוף הגיב. הנגעים החלו להתבהר, להצטמצם, ולהיעלם בקצב שלא ייאמן. תוך שבועיים, העור שלו היה נקי לחלוטין. לא נשאר זכר למחלה שהשתוללה בגופו. והיא לא חזרה מאז.
כשההתרגשות הראשונית שככה, החלה הסקרנות האינטלקטואלית לפעום בו. הסיפור יכול היה להסתיים בהודיה לרפואה המודרנית ולסטרואידים, אך לוסטיג חש שהסיפור האמיתי עמוק הרבה יותר. הוא החל לשאול את עצמו את השאלה הגדולה, זו שתהפוך למצפן של חייו: מה באמת ריפא אותי?
האם זו הייתה רק הכימיה שבמשחה? ואם כן, מדוע פסוריאזיס נחשבת למחלה כרונית ועקשנית כל כך עבור מיליוני אנשים אחרים? או שאולי… אולי המשחה הייתה רק הזרז, והריפוי האמיתי נבע מאותו שינוי תודעתי פתאומי ועוצמתי? האם ייתכן שמצב של אמונה מוחלטת ושחרור עמוק מסטרס יכול לשנות פקודות במערכת החיסונית ולגרום לה להפסיק לתקוף את הגוף? ואם כן, האם ניתן ללמוד כיצד להיכנס למצב התודעתי הזה באופן יזום ומבוקר? האם אפשר להפוך את ה"נס" החד-פעמי שלו למתודולוגיה שכל אחד יכול ליישם?
חלק חמישי: ממסע אישי לשליחות – לידתה של "רפואת על"
השאלות הללו לא נתנו לו מנוח. הן הציתו בו רעב אדיר לידע, והובילו אותו למסע מחקר שנמשך למעלה מעשור. הוא צלל לעומקם של עולמות תוכן שונים ומגוונים – פסיכולוגיה, נוירולוגיה, מדע הגוף-נפש, שיטות טיפול מהמזרח ומהמערב, חקר התודעה והרגשות, ואף כתבים מהמקורות היהודיים. הוא לא חיפש תשובה אחת, אלא ניסה להרכיב את הפאזל השלם. הוא פירק לגורמים את חוויית הריפוי של עצמו, וחיפש את העקרונות המדעיים והפסיכולוגיים שיכלו להסביר אותה.
מתוך המחקר המעמיק הזה, מתוך הניסיון לחבר בין החוויה האישית למדע המודרני, נולדה בהדרגה שיטת "רפואת על". שלושת השלבים של השיטה – זיהוי השורש, שחרור האנרגיה הרגשית, ויצירת דפוסים חדשים – הם התשובה המזוקקת והשיטתית לשאלה הגדולה שנולדה באותו יום גורלי בדרום אמריקה. הם התהליך המדויק שנועד לאפשר לכל אדם לשחזר, באופן מבוקר, את אותו שינוי פנימי שחולל אצלו את הריפוי.
הסיפור שלא סופר על "רפואת על" הוא שזו אינה שיטה קלינית קרה. זוהי שיטה שנולדה מאש, שיטה שכל עיקרון בה נטוע בחוויה אנושית עמוקה של סבל, גילוי ותקווה. היא מסבירה מדוע דן לוסטיג שם דגש כה חזק על העצמה אישית, על שחרור רגשי ועל כוחה של התודעה. הוא לא מלמד תיאוריה; הוא חולק עם אחרים את המפה שהוא שרטט במו ידיו, במהלך המסע הבלתי ייאמן שלו חזרה הביתה, אל תוך גופו.
